"את הבית מכרתי כדי להציל את כפיר שלנו. ואין לי, אין לי עוד איך להציל את החיים שלו!"

זה פשוט מטורף. ביום אחד, ממשפחה עם חיים נורמליים, וילד אחד שלא מרגיש טוב, נהיינו משפחה מרוסקת, בלי בית ועם ילד חולה סרטן שנאבק על החיים שלו.

אני נזכרת איך לפני הסרטן של כפיר חיינו חיים רגילים של לקום בבוקר ללכת לעבודה, התמודדות עם הילדים, עם כסף,  וכל כך מתגעגעת.

הכל מתגמד לעומת מאבק על החיים של הילד שלך.

לפני שנה כפיר שלי בן ה4 התלונן על כאבי בטן. תמיד חששתי מסרטן אבל לא חשבתי שככה הוא מגיע. מסתם כאב בטן פשוט. וזהו. מיד הלכנו לבית חולים ומאז אנחנו חיים בתוך סיוט. 

כפיר לא מצליח להתרגל לחיים האלה. הוא בוכה כל הזמן שהוא רוצה לחזור הביתה, שכואב לו.

ואני צריכה כל הזמן לחזק אותו ,להיות איתו ולשמח אותו. אבל אני מרגישה שאני לא מסוגלת. אני מפורקת מבפנים. 

אני לא יכולה כבר לראות אותו בוכה. זה סוחט אותי. אין לי איך לענות לו על שאלות כמו “אמא למה דווקא לי?” כי לי אין את התשובות לעצמי …

כל החיים שלי התהפכו וכל דבר טוב שהיה לי נלקח ממני.

כאילו לא מספיק שכל החיים שלי התהפכו עליי והסרטן מאיים לקחת לי את כפיר שלי, אז דרך הטיפול במחלה היא טיפולים יקרים כל כך! איך אני אמורה לשלם את זה לבד?